מורדו פתרון תשחצים ותשבצים - כי ידע לא קונים בכסף.
הפעם, קבלנו את ההגדרה הדוניזם . בכמה צעדים פשוטים נמצא את הפתרון המבוקש.
ראשית, נסתכל על ההגדרה הדוניזם בתשחץ, ונמנה את מספר המשבצות המרכיבות את הפתרון. אחר כך נגולל את המסך מטה ומיד יופיע מאגר של תשובות אפשריות. על מנת להקל על החיפוש ארגנו את התשובות לפי סדר האלפבית.
הפעם, קבלנו את ההגדרה הדוניזם . בכמה צעדים פשוטים נמצא את הפתרון המבוקש.
ראשית, נסתכל על ההגדרה הדוניזם בתשחץ, ונמנה את מספר המשבצות המרכיבות את הפתרון. אחר כך נגולל את המסך מטה ומיד יופיע מאגר של תשובות אפשריות. על מנת להקל על החיפוש ארגנו את התשובות לפי סדר האלפבית.
מה מניע אותנו? מבט אל לב הרעיון ההדוניסטי
מה גורם לכם לקום בבוקר? מה מניע אתכם לבחור במסלול קריירה אחד על פני אחר, לאכול במסעדה מסוימת, או אפילו לגלול בטלפון? אם נקלף את כל השכבות המורכבות של הציפיות החברתיות וההיגיון, הפילוסופיה ההדוניסטית מציעה תשובה פשוטה ונוקבת: עונג. בבסיסה, הדוניזם (מילה שמקורה ביוונית "הֶדוֹן" - Ἡδονή) היא גישה פילוסופית הגורסת כי החוויה האנושית כולה סובבת סביב שני קטבים: השאיפה להנאה והרצון להימנע מכאב. על פי תפיסה זו, עונג הוא "הטוב" העליון, בעוד סבל הוא "הרע" המוחלט. אך לפני שאתם מדמיינים אך ורק מסיבות פאר ורדיפת תענוגות חושנית, חשוב להבין שהפילוסופים שדגלו בגישה זו דיברו על קשת רחבה הרבה יותר. "עונג" יכול להיות גם הסיפוק העמוק מפתרון בעיה מתמטית, השלווה של טיול בטבע, או החום הרגשי של בילוי עם חברים. זוהי משפחה שלמה של תיאוריות, ולכולן מכנה משותף אחד: ההנאה עומדת במרכז.
האם אנחנו מתוכנתים להנאה, או שזו בחירה מוסרית?
כאן בדיוק נמצאת ההבחנה החשובה ביותר, והיא משנה את כל התמונה. במבט ראשון, כל ההדוניסטים רוצים את אותו הדבר, נכון? לא בדיוק. הפילוסופיה מבדילה באופן חד בין שני זרמים שונים לחלוטין. הראשון הוא הדוניזם פסיכולוגי, שאינו עמדה מוסרית אלא טענה עובדתית לגבי טבע האדם. גישה זו טוענת שאנחנו, כבני אדם, פשוט מתוכנתים לפעול למען הגברת העונג והפחתת הכאב. גם כשנדמה לנו שאנו פועלים מתוך חובה או אלטרואיזם, ההדוניסט הפסיכולוגי יטען שמאחורי הקלעים מסתתר מניע של סיפוק אישי (כמו הימנעות מרגשות אשם או זכייה בהערכה חברתית). לעומתו, הדוניזם אתי (או נורמטיבי) הוא סיפור אחר לגמרי. זוהי המלצה מוסרית. גישה זו אינה מתארת איך אנחנו פועלים, אלא קובעת איך ראוי שנפעל. היא טוענת שהפעולה הנכונה והצודקת היא זו שתביא למקסימום את כמות ההנאה הכוללת בעולם. ההבדל קריטי: האם אנחנו פשוט מכונות של עונג-כאב, או שמא עלינו לשאוף באופן אקטיבי להפוך את העולם למקום מהנה יותר?
שני יוונים, שתי גישות הפוכות לעונג: אריסטיפוס מול אפיקורוס
הרעיון של חיים מונעי עונג אינו חדש, והוא העסיק את גדולי הפילוסופים ביוון העתיקה. אבל גם הם לא הסכימו ביניהם. אריסטיפוס מקירנה, תלמידו של סוקרטס, היה נציג הגישה שאנו מדמיינים כ"נהנתנות". הוא דגל במיצוי ההווה וטען שהטוב העליון הוא העונג הרִגעי, החושי והעוצמתי ביותר שניתן להשיג עכשיו. לשיטתו, העבר אבד והעתיד לא ידוע, אז למה לחכות? אלא שאז הגיע אפיקורוס, ושינה את כללי המשחק. באופן אירוני, התפיסה המודרנית של "אפיקורסות" כרדיפת מותרות היא ההפך המוחלט ממה שהוא לימד. אפיקורוס הסכים שהנאה היא מטרת החיים, אך הוא הגדיר אותה אחרת לחלוטין. עבורו, ההנאה הגבוהה ביותר אינה מסיבה סוערת, אלא דווקא ההפך: מצב של "אטראקסיה" (Ataraxia) - שלווה נפשית מוחלטת, חופש מפחדים וחרדות. וברמה הגופנית, הוא שאף ל-"אפוניאה" (Aponia) - היעדר מוחלט של כאב. הדרך לשם, לפי אפיקורוס, עוברת דרך חיים מתונים, הסתפקות במועט, וטיפוח חברויות אמת - לא דרך רדיפת ריגושים חולפים.
לא כל ההנאות נולדו שוות: הוויכוח על איכות מול כמות
אם החלטנו שהנאה היא הדבר החשוב ביותר, נותרה שאלה אחת גדולה: האם כל ההנאות שוות ערך? הדיון הזה עמד במרכז הפילוסופיה התועלתנית מאות שנים מאוחר יותר. ג'רמי בנת'ם הציג גישה כמותית. הוא טען שכן, הדבר היחיד שחשוב הוא כמות ההנאה. אפשר למדוד הנאות לפי פרמטרים כמו עוצמה, משך זמן, ודאות, ואין זה משנה אם ההנאה הגיעה ממשחק פשוט או מקריאת שירה מורכבת. אלא שתלמידו, ג'ון סטיוארט מיל, לא הסכים. מיל טען שזוהי "פילוסופיה הראויה לחזירים בלבד". הוא הציג גישה איכותית, וטען שישנן הנאות "גבוהות" (אינטלקטואליות, רגשיות, מוסריות) והנאות "נמוכות" (גופניות, חושניות). לטענתו, ההנאות הגבוהות עדיפות לאין שיעור, גם אם הן פחות אינטנסיביות. במשפט המפורסם שלו, הוא קבע כי "עדיף להיות בן אדם לא מרוצה מאשר חזיר מרוצה, עדיף להיות סוקרטס לא מרוצה מאשר שוטה מרוצה".
הטוויסט בעלילה: "פרדוקס ההדוניזם"
אז החלטתם לאמץ את הגישה ולרדוף באופן אקטיבי אחר האושר. אתם קובעים ביומן "שעות הנאה", מנסים למקסם כל חוויה, ובודקים כל הזמן אם אתם מאושרים. מה יקרה? רוב הסיכויים שתרגישו אומללים יותר. זהו "פרדוקס ההדוניזם" המפורסם. הוא טוען כי רדיפה ישירה ומודעת אחר האושר היא לעתים קרובות הדרך הבטוחה ביותר להחמיץ אותו. האושר, כך נראה, הוא לרוב תוצר לוואי - הוא מגיע כשאנו שקועים בפעילות בעלת משמעות, כשאנו פועלים למען מטרה גדולה מאיתנו, או כשאנו מטפחים קשרים עמוקים. כשהאושר הופך למטרה היחידה, כל חוויה נשפטת בחומרה, והאכזבה בלתי נמנעת. זו גם הסיבה שהמילה "נהנתן" קיבלה בימינו קונוטציה שלילית. היא הפכה למזוהה עם "הדוניזם עממי" - רדיפה אנוכית אחר סיפוקים מידיים, ללא התחשבות בהשלכות, וזהו בדיוק ההפך מהשלווה המאוזנת שאליה שאף אפיקורוס.
ולסיום, שאלה: האם הייתם מתחברים ל"מכונת החוויות"?
הביקורת החזקה ביותר נגד ההדוניזם מגיעה מהפילוסוף רוברט נוזיק, והיא תגרום לכם לחשוב. דמיינו שישנה "מכונת חוויות" מושלמת. אתם יכולים להתחבר אליה לצמיתות. המכונה תזין למוחכם כל חוויה שתרצו: תרגישו שאתם כותבים את הרומן המושלם, מתאהבים, מקימים משפחה נהדרת, או מצילים את העולם. תחוו אושר עילאי וסיפוק בלתי פוסק, ולא תהיה לכם שום דרך לדעת שזה לא אמיתי. השאלה היא: האם הייתם מתחברים? נוזיק הימר שרוב האנשים יסרבו. הסירוב הזה חושף משהו עמוק: כנראה שאנחנו לא רוצים רק להרגיש טוב. אנחנו רוצים באמת לעשות דברים, אנחנו רוצים להיות סוג מסוים של אנשים, ויותר מכל - אנחנו רוצים לחיות במגע עם האמת, גם אם היא לא תמיד נעימה. אולי, בסופו של דבר, עונג הוא חלק קריטי מהסיפור, אבל הוא לא כל הסיפור. בהצלחה !
מודעות
עזרנו לכם למצוא את הפתרון ? תפרגנו לנו בלייק!
יש לכם פתרון אחר להציע? כתבו לנו בתיבת התגובות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
יש לכם פתרון אחר להציע ? רשמו אותו כאן. תודה!