ציירת ישראלית בעבר | ציירת ישראלית בעבר תשבץ

פתרון תשחצים. כל התשובות בחינם.  התשובות להגדרה ציירת ישראלית בעבר, ציירת ישראלית בעבר תשחץ | צייר ישראלי הן:

לפני הצבע והבד: מה הופך אדם לצייר?

מהו צייר, בעצם? האם הוא טכנאי מחונן, שמצליח ללכוד את המציאות בדיוק מושלם? או אולי פילוסוף, המשתמש במכחול כדי לבטא רעיון? לאורך ההיסטוריה, התשובה לשאלה הזו השתנתה ללא הרף. היוונים הקדמונים התפעמו מיכולתו של האמן ליצור אשליה כה משכנעת, עד שציפורים ניסו לנקר ענבים מצוירים. מאות שנים מאוחר יותר, בימי הביניים, הצייר היה איש מקצוע, חבר בגילדה, שסודותיו היו קרובים יותר לאלה של רוקח מאשר לאלה של איש רוח. המהפכה האמיתית הגיעה כשהובן שהציור אינו רק חיקוי, אלא פרשנות. שהאמן אינו מעתיק את העולם, אלא בורא אותו מחדש דרך עיניו, רגשותיו וסיפור חייו. הרעיון הזה הוא המפתח להבנת עבודתן של ארבע אמניות ישראליות פורצות דרך, שכל אחת מהן אחזה במכחול ובעיפרון לא רק כדי לצייר את מה שראתה, אלא כדי להראות לנו כיצד הרגישה.

אנה טיכו: העין שראתה את נשמתה של ירושלים

דמיינו מבט שמסוגל להבחין בכל קמט זעיר על עלה של עץ זית, ובד בבד לחוש את נצחיותו. זה היה מבטה של אנה טיכו. כשהגיעה לירושלים בשנת 1912, היא לא הביאה איתה רק כישרון רישום וירטואוזי מווינה, אלא גם את עינה המאומנת של אחות מוסמכת. ברישומיה המוקדמים, הדיוק כמעט קליני – כל סלע, כל גבעה, כל דמות בשוק, מתועדים בקו בוטח וחסר פשרות. אך אם תתבוננו מקרוב, תגלו שזהו הרבה יותר מתיעוד. זוהי מערכת יחסים עם נוף, הבנה עמוקה של האור המיוחד והצללים הדרמטיים של הרי יהודה. בשלב מאוחר יותר בחייה, ובמיוחד לאחר מות בעלה בשנת 1960, משהו השתחרר. הקו המדויק פינה את מקומו להתפרצות אקספרסיבית של צבעי מים ופסטל. הנופים הפכו לסערות רגשיות, פחות תיאור של מקום ויותר זיכרון של תחושה. המסע האמנותי של טיכו הוא שיעור מרתק על האופן שבו התבוננות קפדנית יכולה לפרוח לכדי ביטוי אישי ונוגע ללב, ולהפוך נוף פיזי לנוף של הנפש.


אביבה אורי: האמנית שלימדה קו אחד לספר סיפור שלם

בעולם אמנותי שקידש את ציור השמן העשיר והצבעוני, כפי שבא לידי ביטוי אצל אמני 'אופקים חדשים', אביבה אורי הציעה מרד שקט בשנות ה-50 וה-60. הנשק שלה? קו אחד, מזוקק וגולמי. היא הוכיחה שרישום אינו שלב הכנה, אלא היצירה עצמה, בצורתה המזוקקת והעוצמתית ביותר. "הקו זה אני", אמרה, ובמשפט הזה טמון המפתח לכל יצירתה. הקו של אורי אינו תוחם צורה; הוא רוטט מאנרגיה, הוא צועק, הוא לוחש. הוא יכול להיות שברירי כמו חייה של ציפור או מתוח כמו גופו של לוליין המהלך על חבל דק. היא פיתחה שפה חזותית ייחודית, "רזה" וחפה מכל קישוט, שבה הנוף הארצישראלי הופשט לכדי סמלים מינימליסטיים, והחוויה האנושית תורגמה לרעידות גרפיות. בכך, אורי לא רק יצרה גוף עבודות מהפנט, אלא גם פתחה דלת לדור שלם של אמנים ישראלים, והעניקה להם את האומץ לחפש את האמת לא בתיאור המציאות, אלא במהותה הפנימית.

לאה ניקל: כשהבד הופך לזירה של חופש טהור

יצירתה של לאה ניקל אינה מיועדת להתבוננות פסיבית; היא דורשת חוויה. לעמוד מול ציור שלה זה כמו לעמוד מול סערה מבוקרת של צבע, תנועה וחיים. לאחר שספגה את האווירה האמנותית התוססת של פריז בשנות ה-50, היא חזרה לישראל עם שפה חדשה – שפת המופשט הטהור. הבדים העצומים שלה אינם מתארים דבר, ובכל זאת הם מכילים הכל. הם זירות שבהן מתרחשים קרבות והתפייסויות בין גוונים עזים, התזות ספונטניות, משיכות מכחול נמרצות ושרבוטים ילדותיים כמעט. ניקל רקדה עם הצבע, ניהלה איתו דיאלוג פיזי ואינטואיטיבי. אך אל תטעו, זו לא הייתה אקראיות. בתוך ההתפרצות הזו פועם היגיון פנימי, תחושה עמוקה של קומפוזיציה ואיזון, שמונעת מהיצירה לגלוש לכאוס. ניקל העניקה לאמנות הישראלית מתנה יקרת ערך: את ההבנה שציור יכול להיות אנרגיה טהורה, ביטוי ישיר של חיוניות שאינו זקוק למילים או לדימויים כדי לגעת בצופה.


ציונה תג'ר: המודרניסטית הראשונה שציירה בעברית

איך מציירים מקום שנולד מחדש? ציונה תג'ר, בת לאחת המשפחות המייסדות של תל אביב, התמודדה עם השאלה הזו כל חייה. היא נסעה לפריז בשנות ה-20 של המאה ה-20, וחזרה עם ארגז כלים של אמנית מודרנית, אך במקום לצייר את בתי הקפה של מונמארטר, היא הפנתה את מבטה אל האור המסנוור, החולות והדמויות של ארץ ישראל. תג'ר ידעה לשלב בין השפה האוניברסלית של הקוביזם והפוסט-אימפרסיוניזם לבין הנושאים המקומיים ביותר. היא ציירה את הרכבת החולפת בנווה צדק, את דיוקנאותיהם של המשוררים הגדולים של התקופה ואת פניהם של שכניה הערבים, מתוך תחושת שורשיות עמוקה. הצבעים העזים והצורות הגיאומטריות שביצירתה המאפיינת את אותה תקופה, אינם רק בחירה סגנונית; הם ניסיון ללכוד את המהות של המקום – את החום, את הניגודים החריפים ואת האנרגיה של חברה בהתהוות. היא הייתה מהראשונות שיצרו אמנות ישראלית שהיא גם מתוחכמת וגם מחוברת לאדמה.

מארבע יוצאת אחת: מורשת של יצירה נשית פורצת דרך

במבט לאחור, סיפורן של ארבע האמניות הללו הוא יותר מסך חלקיו. הוא סיפור על ארבע דרכים שונות להיות אמנית ואישה בחברה ובתקופה מאתגרות. טיכו מצאה את קולה בשקט ובהתמדה, אורי במרד ובצמצום, ניקל בהתפרצות חסרת מעצורים, ותג'ר בחיבור בין ישן לחדש. הן לא פעלו כקבוצה, וסגנונותיהן שונים בתכלית, אך יחד הן יצרו גוף עבודה המשרטט את קווי המתאר של התרבות הישראלית. הן הרחיבו את גבולות הביטוי האפשריים, כל אחת בדרכה, והוכיחו שהמבט הנשי באמנות אינו "תוספת" אלא קול מרכזי, חיוני ובלתי נשכח. הן לא רק ציירו את הנוף סביבן; הן יצרו את הנוף התרבותי שבו אנו חיים עד היום. בהצלחה !

מודעות

פתרון 2 אותיות: טל
פתרון 3 אותיות: תג'ר
פתרון 4 אותיות: אורי, אפרת, בן דב, טיכו (היתה ציירת ואחות בירושלים), טנאי, ניקל

פתרון 5 אותיות: אריון, בינדר, גלבוע
פתרון 6 אותיות: זיסלמן
פתרון 7 אותיות:
פתרון 8 אותיות ומעלה:
פתרון של שתי מילים ומעלה: אביבה אורי, אנה טיכו, חנה בן דב, לאה ניקל, מיכל אפרת, מינה זיסלמן, ציונה תג'ר, צילה בינדר, רות אריון, שולמית טל, שרה גלבוע, תרצה טנאי

מחפשים תשובות נוספות - השתמשו בתיבת החיפוש בראש הדף.
עזרנו לכם למצוא את הפתרון ? תפרגנו לנו בלייק! 
יש לכם פתרון אחר להציע? כתבו לנו בתיבת התגובות!