יהיר מתנשא | יהיר, מתנשא תשבץ

מורדו פתרון תשחצים ותשבצים - כי ידע לא קונים בכסף.
הפעם, קבלנו את ההגדרה יהיר, מתנשא . בכמה צעדים פשוטים נמצא את הפתרון המבוקש.
ראשית, נסתכל על ההגדרה יהיר מתנשא בתשחץ, ונמנה את מספר המשבצות המרכיבות את הפתרון. אחר כך נגולל את המסך מטה ומיד יופיע מאגר של תשובות אפשריות. על מנת להקל על החיפוש ארגנו את התשובות לפי סדר האלפבית.

יהירות, התנשאות וסנוביזם: המדריך המלא להבנת שורשי העליונות האנושית

כולנו מכירים את התחושה המספקת של גאווה: הרגע שבו אנו מתבוננים בהישג, בתכונה שטיפחנו או בפרויקט שהשלמנו ומרגישים תחושת ערך עצמי מוצדקת. זוהי גאווה בריאה, המבוססת על מציאות. אך במורד אותו נתיב רגשי, קיים צומת מסוכן. כשאותה תחושת ערך מפסיקה לנבוע מהישג אישי ומתחילה להתבסס על השוואה לאחרים - ובמיוחד על זלזול בהם - אנו פוגשים בהתנשאות. היהירות היא השלב הבא: זוהי כבר תפיסת עולם פנימית, שבה האדם משוכנע באופן עמוק שהוא נעלה מאחרים. כשהתחושה הפנימית הזו גולשת החוצה, אנו מקבלים שחצנות - הפגנה חיצונית ובוטה של עליונות, המבקשת הכרה מהסביבה. ההבנה היכן עובר הגבול בין ביטחון עצמי לגיטימי לבין יוהרה, היא המפתח להבנת אחת ההתנהגויות האנושיות המורכבות והדוחות ביותר.

הפרופיל החברתי: מיהו ה"סנוב" ומה מניע אותו?

ההתנשאות לובשת צורה חברתית מובהקת בדמותו של ה"סנוב". זהו אדם המבסס את תחושת העליונות שלו לאו דווקא על כישרון מוכח, אלא על סממנים חיצוניים של שייכות קבוצתית. הסנוב רואה בעצמו חלק מאליטה, בין אם על בסיס מעמד כלכלי, מוצא משפחתי, השכלה, או אפילו מה שהוא מגדיר כ"טעם אנין" - הבנה ייחודית ביינות, במוזיקה אזוטרית, באמנות או בפולי קפה נדירים. באופן אירוני, כפי שציינו הוגים וסאטיריקנים (כמו הסופר וויליאם ת'אקרי, שספרו "ספר הסנובים" הפך את המונח לפופולרי במאה ה-19), הסנוביות הבוטה ביותר מופיעה לעתים קרובות דווקא כשהבסיס לאותה תחושת עליונות רעוע וחסר אחיזה במציאות. זוהי דרכו של הסנוב לפצות על חוסר הביטחון בערכו האמיתי, על ידי יצירת היררכיה מלאכותית שבה הוא מציב את עצמו בפסגה.


המנגנון הפסיכולוגי: מדוע יהירות היא סימן לחולשה?

אם נקלף את שכבות ההתנשאות, מה נמצא מתחת? בניגוד למה שנהוג לחשוב, יהירות קיצונית אינה נובעת מעודף ביטחון עצמי, אלא דווקא מחוסר עמוק. הפסיכולוגיה מציעה הסבר רב עוצמה: האדם היהיר מונע לרוב מתוך תחושת ריקנות פנימית או חוסר ערך. הוא זקוק להשוואה מתמדת כדי להרגיש "שווה". באמצעות זלזול באחרים והקטנתם, הוא מנסה למלא את החלל הפנימי וליצור לעצמו תחושת עליונות מלאכותית; אם הוא פחות, סימן שאני יותר. במקביל, ייתכן שיש לכך גם שורשים אבולוציוניים קדומים. מחקרים זיהו את מה שמכונה "אפקט הבעלות" - נטייה אנושית (ואף פרימטית) בסיסית לייחס ערך גבוה יותר לדברים, רק מעצם היותם "שלנו". הטיה קוגניטיבית טבעית זו, כשהיא יוצאת משליטה, יכולה להוות את הזרע שממנו צומחת תפיסת עולם שלמה של עליונות עצמית.

אזהרות מההיסטוריה: מחיר ה"היבריס"

התרבות האנושית כולה, ממזרח ועד מערב, גדושה בסיפורי אזהרה מפני הסכנות שבגאווה מופרזת. היוונים הקדמונים קראו לזה "היבריס" - אותה יוהרה קיצונית שגורמת לאדם לחשוב שהוא שווה לאלים, התרסה נגד גבולות האנושיות שסופה תמיד הוא עונש ונפילה כואבת. הסיפור המיתולוגי על איקרוס, שהתעלם מאזהרות אביו דדלוס ועף קרוב מדי לשמש מתוך שכרון כוח, הוא המשל המובהק לכך. גם הרומאים הבינו את הסכנה; בעת שערכו מצעד ניצחון למצביא עטור תהילה, הם נהגו להעמיד במרכבתו עבד שלחש באוזניו שוב ושוב: "זכור שאתה בן תמותה". בעת המודרנית, טביעתה של ה"טיטניק", האונייה ששווקה כ"בלתי ניתנת לטביעה", הפכה לסמל אוניברסלי ליוהרת האדם מול כוחות הטבע. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכאשר גאווה אישית הופכת ללאומנות קולקטיבית, כמו האמונה בעליונות גזעית, התוצאות הן הרסניות וקטסטרופליות ברמה עולמית.


היהירות כחטא דתי: עמדת היהדות כלפי "גסות רוח"

לא רק התרבות, אלא כמעט כל מסורת דתית ופילוסופית רואה ביהירות את אחד המכשולים הרוחניים הגדולים ביותר. בין אם זה בבודהיזם, הרואה בגאווה מקור לסבל, ובין אם בנצרות ובאסלאם, המדגישות את חשיבות הענווה בפני האל. ביהדות, המונח המקביל הוא "גסות רוח", והיא נחשבת לאחת התכונות החמורות ביותר. חז"ל בתלמוד השתמשו בביטויים חריפים, וקבעו כי על אדם גאה, הקדוש ברוך הוא אומר "אין אני והוא יכולין לדור בעולם" - כאילו היהירות דוחקת את רגלי השכינה. גסות הרוח אף הושוותה לעבודה זרה, משום שהאדם שם את עצמו במרכז במקום את האל. המקרא מציב כדוגמאות שליליות מלכים ופרעונים (כמו פרעה שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני"), ומנגד, משבח דווקא את המנהיגים הגדולים ביותר על ענוותנותם - כמו משה רבנו, "עניו מכל האדם", או דוד המלך. הוגים כמו הרמב"ם אף קבעו כי בעוד שבכל המידות יש לחפש את "שביל הזהב" המאוזן, במידת הגאווה יש ללכת לקצה השני של שפלות הרוח.

המבחן הסופי: מתי גאווה הופכת לרעילה ומתי היא חיונית?

אם כן, האם כל גאווה היא פסולה? התשובה היא לא מוחלט. חשוב להבחין באופן חד בין "גבהות לב" הרסנית לבין "גאווה מקורית" חיונית. היהירות וההתנשאות הן תמיד השוואתיות; הן ניזונות מהקטנת האחר ונובעות ממקום של חוסר ופגיעות. לעומתן, גאווה בריאה היא פנימית. היא נובעת מהכרה כנה בהישגים, בכישרון ובמאמץ, והיא מספקת את הדלק הנחוץ לאמביציה, ליצירתיות ולקביעת מטרות. קיים גם מושג של "גאווה יהודית", שאינו התנשאות על עמים אחרים, אלא תחושת מחויבות לייעוד, דבקות בערכים ונכונות למסירות נפש - כוח מניע חיובי לעשיית טוב. בסופו של יום, המבחן פשוט: האם תחושת הגאווה שלכם גורמת לכם לצמוח ולבנות, או שהיא מתקיימת רק על ידי הריסת ערכם של אחרים? התשובה לשאלה זו היא ההבדל בין ביטחון עצמי בריא לבין יוהרה הרסנית. בהצלחה !

מודעות

פתרון 2 אותיות:

פתרון 3 אותיות:

פתרון 4 אותיות: זחוח, יהיר, נפוח, סנוב, שחצן
פתרון 5 אותיות: גאיון

פתרון 6 אותיות: גאוותן 
פתרון 7 אותיות: ארוגנטי
פתרון 8 אותיות ומעלה:
פתרון של שתי מילים ומעלה: גבה לב, גבה רוח, חושב את עצמו, מרים את האף
ביטויים דומים: יהיר מתנשא 5 אותיות, יהיר, מתנשא מילון, יהיר, מתנשא פירוש, יהיר, מתנשא מילה נרדפת, יהיר מתנשא תשבץ
כדי למצוא תשובות נוספות - השתמשו בתיבת החיפוש בראש הדף.
יש לכם פתרון אחר להציע? כתבו לנו בתיבת התגובות!
עזרנו לכם למצוא את הפתרון לתשבץ? תפרגנו לנו בלייק!