קלף גס | קלף גס תשבץ

מורדו פתרון תשחצים ותשבצים - כי ידע לא קונים בכסף.
הפעם, קבלנו את ההגדרה קלף גס . בכמה צעדים פשוטים נמצא את הפתרון המבוקש.
ראשית, נסתכל על ההגדרה קלף גס בתשחץ, ונמנה את מספר המשבצות המרכיבות את הפתרון. אחר כך נגולל את המסך מטה ומיד יופיע מאגר של תשובות אפשריות. על מנת להקל על החיפוש ארגנו את התשובות לפי סדר האלפבית. 

היכרות עם חומר הגלם הקדום

כשאתם רואים ספר תורה פתוח, אתם בדרך כלל רואים יריעה לבנה ודקה, אבל הגוויל המקורי הוא סיפור אחר לגמרי. מדובר בעור של בהמה טהורה שנשאר שלם, בלי שקילפו ממנו שכבות או פיצלו אותו לשתיים, מה שהופך אותו לחומר חזק ועבה במיוחד. על פי ההלכה, את ספרי התורה, התפילין והמזוזות (ראשי התיבות המפורסמים סת"ם) חייבים לכתוב על עור מעובד, אך יש ביניהם הבדלים משמעותיים: בעוד שהגוויל נחשב למצע האידיאלי והמובחר ביותר לכתיבת ספרי תורה מהודרים, ההלכה קובעת כי לתפילין יש להשתמש ב"קלף" (השכבה הפנימית) בלבד, וכתיבת תפילין על גוויל פסולה לכל הדעות. העמידות שלו היא לא עניין של מה בכך - מגילות מדבר יהודה, שנשמרו אלפי שנים בתנאים קשים, נכתבו על גוויל ושרדו כדי לספר לנו את ההיסטוריה. העובדה שהעור לא חולק מאפשרת לו לשמור על התכונות הטבעיות שלו, מה שמעניק לספר התורה אורך חיים יוצא דופן וקדושה שבאה לידי ביטוי בחיבור הישיר לחומר הגלם כפי שהוא מגיע מהטבע.

השמות שמאחורי הקודש: מהר קדוש ועד עור מקולף

השם "גוויל" נשמע לנו היום טבעי, אבל אם נחזור אחורה בזמן נגלה שהוא מספר לנו בדיוק איך העור הזה נראה ומרגיש. בתלמוד מופיע המושג "אבני גוויל", שמתאר אבנים גסות מההר שלא עברו סיתות או החלקה, וכך גם הגוויל שלנו - הוא נשאר במצבו הגולמי והמלא בלי שהפרידו ממנו חלקים. יש האומרים שהמקור מגיע בכלל מהמילה הערבית "ג'בל", שפירושה הר, מה שמחזק את התמונה של חומר גלם חזק ויציב. בניגוד אליו, ה"קלף" שכולנו מכירים נקרא כך כי הוא החלק ה"מקולף" מהעור, והשכבה הנוספת שנקראת "דוכסוסטוס" קיבלה את שמה מהלחם מילים ביוונית שפירושו "חלוקה לשניים" או "מול הבשר". השמות הללו הם לא רק הגדרות טכניות, אלא מפה שמסבירה לנו איך סופרי הסת"ם של פעם הסתכלו על חומרי הגלם שלהם והבינו את המהות של כל שכבה ושכבה.

סוד העיבוד העתיק: קמח, מלח ומתכון של אלפי שנים

כדי להפוך עור של בהמה למשטח שניתן לכתוב עליו עם נוצה ודיו, צריך לעבור תהליך עיבוד קפדני מאוד, שפעם התבסס על חומרים מהטבע בלבד. לפי התלמוד, אחרי שמפשיטים את העור, מעבדים אותו בעזרת מלח, קמח שעורים ועפצים - שהם גידולים קטנים שנוצרים על עצים. העפצים הם "מרכיב הקסם" כאן, כי הם אלו שנותנים לגוויל את הגוון החום שלו והופכים אותו לעמיד בפני ריקבון לאורך דורות. כיום, חלק מהמעבדים מוסיפים גם סיד כדי להסיר את השיער בקלות, אבל הליבה של התהליך נשארה נאמנה למקור: השריה ממושכת במי מלח ובקמח שעורים, ואז שימוש במיצוי של עלי אוג הבורסקאים שמתפקדים כעפצים לכל דבר. התהליך הזה הוא מלאכה עתיקה שדורשת סבלנות של שבועות, והתוצאה היא עור עבה, כהה ומריח מהיסטוריה, שמוכן לקבל עליו את מילות הקודש.

המהפכה של תקופת הגאונים: כשהגוויל כמעט נשכח

היסטוריה היא לפעמים עניין של אילוצים, וזה בדיוק מה שקרה לגוויל בתקופת הגאונים לפני למעלה מאלף שנים. בגלל גזרות קשות של האימפריה הרומית, נאסר על היהודים להשתמש בכתבי קודש, והידע המדויק על עיבוד העור בעפצים כמעט ונעלם מהעולם. כשבאו המוסלמים והתנאים השתפרו, הסופרים התחילו להשתמש בקלפים שהיו נפוצים באותה תקופה, כאלו שעובדו בסיד ומלח בלבד בלי העפצים המסורתיים. רב שרירא גאון ציין בשם רב משה גאון שרוב הציבור עבר להשתמש בסוג העיבוד הזה פשוט כי לא נשארו אנשים שידעו להכין גוויל כמו שצריך. למרות שהרמב"ם והגאונים סברו שהעיבוד בסיד עלול להיות בעייתי, פוסקים כמו רבנו תם התירו אותו והסבירו שעיבוד טוב בסיד יכול להיות כשר ואפילו מהודר, מה שהוביל לכך שרוב ספרי התורה שאנחנו רואים היום הם לבנים ולא חומים.

המבחן הפיזי: למה הגוויל הוא "ליגה אחרת" של עמידות?

אם תניחו גוויל ליד קלף מודרני, תזהו מיד את ההבדל: הגוויל הוא חום, כבד ומרשים, בעוד הקלף הוא לבן או בז' וקליל בהרבה. המשקל של הגוויל הופך את מלאכת הולכת ספר התורה בבית הכנסת לאתגר של ממש, אבל היתרונות שלו נמצאים בעמידות שלו לאורך זמן. הדיו נספג בגוויל בצורה כל כך חזקה, שיש סוגי דיו שלא יימחקו ממנו גם אם תשרו את העור בתוך מים למשך שבועות ארוכים, מה שלא קורה בקלף הלבן שעלול להתקלקל ולהימחק במגע עם לחות. מצד שני, בגלל שהדיו נספג כל כך עמוק, קשה מאוד לתקן טעויות כתיבה על גוויל בלי להשאיר סימנים פחות אסתטיים. זה הופך את הכתיבה על גוויל למשימה למקצוענים בלבד - סופר שכותב על גוויל צריך להיות בטוח בכל אות ובכל תנועה, כי העור לא שוכח ולא סולח על טעויות.

הגוויל בימינו: בין מסורת המזרח להתחדשות הלכתית

השאלה האם לכתוב על גוויל או על קלף מעסיקה את עולם ההלכה עד היום, והתשובה תלויה במי אתם שואלים ובאיזו עדה גדלתם. יהודי המזרח, במיוחד בתימן ובמרוקו, המשיכו את מסורת השולחן ערוך והרמב"ם וכתבו ספרי תורה על גוויל כפי שנהגו תמיד, בעוד האשכנזים אימצו את דעת הרמ"א והעדיפו את הקלף הלבן בגלל יופיו ומשקלו הקל. מעניין לראות שבימינו ישנה עדנה מחודשת לגוויל: פוסקים כמו הרב אלישיב והרב קניבסקי ציינו שכיום, כשאפשר לעבד את הגוויל בצורה עדינה ויפה יותר מבעבר, יש לו עדיפות גדולה לכתיבת ספרי תורה. זהו שילוב מרתק של טכנולוגיה מודרנית שחוזרת לשורשים העתיקים ביותר, ומאפשרת לנו להחזיק ביד ספר תורה שנראה ומרגיש בדיוק כמו אלו שקראו בהם לפני אלפיים שנה. בהצלחה !

מודעות

פתרון 2 אותיות: 

פתרון 3 אותיות: 

פתרון 4 אותיות: גויל
פתרון 5 אותיות: גוויל

פתרון 6 אותיות:  
פתרון 7 אותיות: 
פתרון 8 אותיות ומעלה:
פתרון שתי מילים ומעלה:
ביטויים דומים: קלף גס מילון, קלף גס פירוש, קלף גס מילה נרדפת, קלף גס 4 אותיות, קלף גס תשבץ, קלף גס תשחץ
כדי למצוא תשובות נוספות - השתמשו בתיבת החיפוש בראש הדף.
יש לכם פתרון אחר להציע? כתבו לנו בתיבת התגובות!
עזרנו לכם למצוא את הפתרון לתשבץ? תפרגנו לנו בלייק!