מיתד (בלעז) | מיתד בלעז תשבץ

פתרון תשחצים. כל התשובות בחינם.  התשובות להגדרה "מיתד (בלעז)" הן: 

הגיבור השקט של הקיר: מה זה בעצם מיתד ולמה אנחנו חייבים אותו?

תארו לעצמכם את הרגע הזה: אתם עומדים מול קיר בטון חשוף, מחזיקים ביד בורג מתכת ומברגה, ורוצים לתלות מדף. הבעיה היא פיזיקלית ופשוטה - בורג לא יודע "לדבר" עם בטון. הוא לא יכול להיאחז בו. כאן בדיוק נכנס לתמונה המיתד, או בשמו המוכר לכולנו - הדיבל (מגרמנית: Dübel). זהו אולי הרכיב הקטן ביותר בארגז הכלים, אבל הוא מחזיק על כתפיו (תרתי משמע) את כל הבית. המיתד הוא למעשה המתווך ההנדסי החכם ביותר בסביבה. התפקיד שלו הוא לגשר על הפער שבין המתכת הקשה והדקה של הבורג לבין התשתית המתפוררת או הקשיחה של הקיר. הרעיון הגאוני שעומד בבסיסו הוא המרת כוח: ברגע שאנחנו מבריגים את הבורג פנימה, הדיבל מבצע פעולה של התפשטות רדיאלית. כלומר, הוא נפתח לצדדים בלחץ עצום. הלחץ הזה יוצר חיכוך סטטי חזק כל כך כנגד דפנות החור שקדחנו, עד שהוא הופך את הבורג, הדיבל והקיר ליחידה אחת חזקה. בלי חתיכת הפלסטיק או המתכת הזו, כל ניסיון לתלייה היה מסתיים במדף על הרצפה ובחור מיותר בקיר.


המכניקה שמאחורי הקלעים: איך נוצרת האחיזה?

כשצוללים לתוך הקיר, מבינים שזה לא סתם "פלסטיק בתוך חור". מדובר במשחק כוחות מתוחכם. כאשר הבורג נכנס לדיבל, הוא דוחק את הדפנות שלו החוצה בכוח. ברוב הדיבלים המודרניים ישנן "כנפיים" או זיזים חיצוניים שמונעים מהדיבל להסתובב סביב עצמו בזמן ההברגה - בעיה מוכרת ומתסכלת. הלחץ שהבורג יוצר דוחס את הפלסטיק אל תוך הנקבוביות הזעירות של הבטון או הבלוק, ויוצר יחידה אחת חזקה. בניגוד למסמר שנשען על חיכוך רופף, דיבל עובד על לחץ מתמיד כלפי חוץ. ככל שהבורג עבה יותר (בגבולות המתאימים), הלחץ על דפנות הקיר גדל, ויכולת הנשיאה עולה. זהו הפתרון היחיד שמונע מהארון "להיתלש" מהקיר כשמופעל עליו עומס.

כשצריך כוח מסיבי: הכירו את ה"ג'מבו"

עבור משימות כבדות באמת, כמו תליית ארונות מטבח עמוסים או דודי חשמל, דיבל פלסטיק לא יספיק. כאן נכנסים למגרש עוגני המתכת, המכונים "ג'מבו". המנגנון כאן שונה ואגרסיבי יותר: העוגן מורכב מבורג פלדה, שרוול מתכת ואום בצורת קונוס בקצה. כשמהדקים את הבורג, האום הקוני נמשך בכוח לתוך השרוול ומכריח אותו להיפתח ולהינעץ בבטון כמו עוגן של אונייה. זהו עיגון המבוסס על עיוות מכני של המתכת ולא רק על חיכוך. היתרון הוא כושר נשיאה של מאות קילוגרמים. החיסרון הוא הלחץ העצום שהעוגן מפעיל כלפי חוץ, שאסור לשימוש בקירות חלשים או קרוב לקצות הקיר, מחשש לסדיקת הבטון.

המלכודת של קירות הגבס והפתרון החובק

קירות גבס הם האתגר הגדול של עולם העיגון. החומר הדק והפריך לא יכול להתמודד עם לחץ התפשטות רגיל, ודיבל רגיל פשוט יסתובב "על ריק". הפתרון ההנדסי הוא שינוי גישה: במקום ללחוץ על הדפנות, צריך "לחבק" את הלוח מאחור. לשם כך הומצאו עוגנים כמו ה"מולי" (Molly Bolt), שכאשר מבריגים אותם, השרוול שלהם מתקפל מאחורי הקיר ויוצר "מטרייה" מתכתית. פתרון נוסף לעומסים כבדים הוא "בורג הפרפר" (Toggle Bolt), המצויד בכנפיים קפיציות שנפתחות בחלל הקיר. הכנפיים הללו מפזרות את המשקל על שטח רחב בגב הלוח ומונעות את קריעתו. החוכמה כאן היא לא בכוח, אלא בחלוקת עומסים חכמה שמונעת כשל של הלוח עצמו.

מסע בזמן: מהמוזיאון הבריטי ועד המהפכה של פישר

ההיסטוריה של הדיבל מרתקת לא פחות מהשימוש בו. עד המאה ה-20, תליית חפצים דרשה חציבת חורים ומילויים ביתדות עץ וטיח - שיטה הרסנית ומסורבלת. השינוי החל ב-1911 כאשר ג'ון ג'וזף רולינגס המציא את ה-Rawlplug הראשון מסיבי יוטה ודבק, כדי לאפשר תלייה נקייה במוזיאון הבריטי. אך המהפכה האמיתית הגיעה ב-1958 מגרמניה. הממציא ארתור פישר פיתח את דיבל הניילון הראשון (המוכר כיום כ"דיבל פישר"). השימוש בפולימרים חזקים במקום חומרים אורגניים הפך את הדיבל למוצר עמיד, זול ואמין שלא נרקב לעולם. ההמצאה הזו הפכה מוצר הנדסי מורכב לפריט מדף זמין ששינה את פני עולם השיפוצים.

זוגיות מנצחת: חשיבות ההתאמה בין בורג לדיבל

טעות נפוצה היא להשקיע בדיבל איכותי אך להשתמש בבורג לא מתאים. זו מערכת יחסים הדדית: דיבל ללא בורג נכון הוא חסר תועלת. יש להבדיל בין בורג עץ או בורג סיבית (בעל גוף קוני ושפיץ חד) לבורג מכונה (עובי אחיד וקהה). עבור רוב דיבלי הפלסטיק המודרניים, בורג הסיבית הוא השותף האידיאלי, שכן עוביו והתבריג הגס שלו הם שיוצרים את הלחץ לפתיחת הדיבל. בורג דק מדי לא יפתח את הדיבל והוא יישלף בקלות, בעוד שבורג עבה מדי יקרע את הפלסטיק. בנוסף, סוג ראש הבורג (כמו טורקס או פיליפס) קריטי להעברת הכוח (מומנט) בזמן ההברגה, במיוחד כשההתנגדות בקיר גבוהה.

המוצא האחרון: כימיה במקום מכניקה

ישנם מצבים בהם קירות ישנים, מתפוררים או עשויים אבן חלשה פשוט לא יכולים לשאת לחץ מכני. החדרה של דיבל רגיל עלולה לפורר את הבלוק לחלוטין. הפתרון המודרני לבעיה זו הוא ה"עוגן הכימי". השיטה מוותרת על כוח החיכוך לטובת הדבקה עוצמתית. התהליך כולל הזרקת שרף פוליאסטר או אפוקסי לתוך הקידוח והחדרת מוט הברגה. השרף מתקשה, ממלא את החללים והופך לחלק מהקיר עצמו ללא יצירת לחץ (Stress-free). טכניקה זו מאפשרת לתלות משקלים כבדים גם על תשתיות רעועות, ומהווה את הפתרון האולטימטיבי כשהמכניקה הרגילה נכשלת. בהצלחה !

מודעות

תשובה 2 אותיות: 

תשובה 3 אותיות: 

תשובה 4 אותיות: דיבל (מיתד בלעז)
תשובה 5 אותיות:

תשובה 6 אותיות: 
תשובה 7 אותיות: 
תשובה (מיוחד מ-8 אותיות):
למציאת תשובות נוספות - השתמשו בתיבת החיפוש בראש הדף.
עזרנו לכם למצוא את הפתרון ? תפרגנו לנו בלייק! 
יש לכם פתרון אחר להציע? כתבו לנו בתיבת התגובות!